השבת נקרא בתורה את פרשת "ויקהל". אחרי שבפרשות הקודמות, קראנו על הציווי של הקב"ה להקמת המשכן ואת התכנון האדריכלי שלו, בפרשה שלנו משה מקהיל את בני ישראל, ורותם אותם לבניית המשכן בפועל.

בנוסף, מכיוון שהשבוע יחול ראש חודש אדר (שני), נקרא בתורה גם קטע מתוך פרשת כי-תשא, שמתייחס למגבית שהיו עורכים בכל שנה לטובת המשכן, המוכרת כ"מחצית השקל".

בעוד שהתרומות למשכן ובמקדש ניתנו בדרך כלל על בסיס וולונטרי "מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ", המגבית של מחצית השקל הייתה סוג של מס שכולם מחויבים בו, והסכום היה שווה לעניים ולעשירים – מחצית השקל (עשרה גרם) כסף טהור. בנוסף, מי שנדרשו ויכלו לתרום הם רק מי שגילו 20 שנה ומעלה.

הייעוד של תרומת מחצית השקל באותה שנה, היה ספציפי – לממן את רכישת "אדני המשכן" – 100 בסיסים עשויים מכסף, במשק 50 ק"ג כל אחד, ועוד 65 בסיסים עשויים מנחושת, ששימשו כיסודות עליהם נתמכו קרשי המשכן ועמודיו.

המדרש מספר שבעוד שבין התורמים לבניית המשכן היו גם ילדים שבחרו להעניק את דמי הכיס שלהם לטובת בית ה', במגבית האדנים, מנעו מהילדים מלתרום.

תורת החסידות מסבירה שהמשכן נבנה בדוגמת נפש האדם. כל חלק פיזי במשכן מבטא רעיון ייחודי לחלק מסויים בתכונות האדם- מהשכל שבראש ועד לחלקים הנמוכים ביותר. האדנים – שהיו מונחים על קרקע המשכן – במקום הנמוך ביותר, מבטאים את כוח קבלת-העול, השפלות וההתבטלות – הנכונות לקיים מצווה בלי להבין את ההיגיון שעומד מאחוריה.

כשם שבמשכן היו האדנים בחלקו התחתון של המשכן, אך בה-בשעה היו יסוד לכל המבנה הכולל, כך גם בנפש האדם: קבלת-העול וההתבטלות הן אולי רובד תחתון בעבודת-ה', אך זהו היסוד שעליו עומד כל הקשר עם הקב"ה.

אצל ילדים היכולת הזו טבעית, כי ממילא העשיה שלהם בנויה על חינוך והֶרְגֵלִים. דווקא אצל אדם בוגר שרגיל לבסס הכל על הרציונל, יכולה לבוא לידי ביטוי הנקודה לפיה אדם נדרש לעיתים להניח הצידה את ההיגיון, ולפעול רק בשל הציווי.

תרומת מחצית השקל מזכירה לנו מיד שנה, שלפעמים מותר וצריך להניח את ההיגיון בצד, ולפעול מתוך התבטלות לרצון ה'.

שבת שלום!

מעובד על פי שיחותיו של כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל